<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' צדקה</h1>
<h2>דף סז:</h2>
והלכה כר' שמעון דאמר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, מדקתני בברייתא [כתובות ס"ז ע"ב] בלשון חכמים דקתני וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, אלא מה אני מקיים תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם. גרסי' בבבא קמא דנזיקין בפרק קמא [ז' ע"א] תניא הרי שהיו לו בתים ושדות וכרמים ואינו [מוצא] למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה. הוי בה רבה היכי דמי אי דזול ארעתא דכולי עלמא, ודידיה [נמי] זולא בהדייהו, אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה, אלא דאיקור ארעתא דכולי עלמא, ודידיה איידי דעאיל ונפיק אזוזי זולא ארעתיה, אפילו טובא [נמי] ליספי ליה. והדר אמר [רבה] לא נצרכה אלא דביומי דניסן איקור ארעתא וביומי דתשרי זולא ארעתא, וכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני, והאי הואיל ואצטריכו ליה זוזי זבין כדהשתא, עד פלגא אורחיה למיזל, טפי לאו אורחיה למיזל. והא דאמרי' מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה פי' עד מחצה דמי נכסיו עד שימצא מנכסיו חצי דמיהן כגון ששוין קרקעותיו אלף זוז ולא ימצא מהן אלא פחות מחמש מאות זוז שזה כמו הפקר הוא כיון שאין מוצא מהן [חמש מאות זוז הרי הוא כעני שמאכילין אותו מעשר עני אע"פ שיש לו חמש מאות פחות מעט שיוכל ליקח מנכסיו כיון שאינו מוצא מהם] חצי דמיהם, פחות מפלגא לאו אורחא למיזל וכאלו אין לו כלום [דמין] ומאכילין אותו מעשר עני, אבל אם מצא מהם [חצי דמיהם דהיינו] חמש מאות זוז [אין מאכילין אותו מעשר עני, שהרי יש לו ממון. וא"ת הרי מפסיד ה' מאות זוז] אחרים ששוים הנכסים ההוא לאו הפקר הוא דעד פלגא אורחא למיזל. ויש מי שפירש אם אינו מוצא למכור נכסיו מאכילין אותו מעשר עני עד שיעור מחצה דמי נכסיו ואחר כך יעשה לעצמו מה שירצה, כלומר שאם לא ימצא למכור הנכסים אם ירצה לזלזל קרקעותיו עד המחצה ודאי ימצא מי שיקנה אותם שאין דרך לזלזל יותר ממחצה, שהלוקח כיון שיראה הנכסים בזול בחצי דמיהן יקנה אותם בכל עת והרי המוכר לא הפסיד כלום כיון שנאכיל אותו אנחנו המחצה וימצא מן הנכסים מחצה האחרת, שאין דרך לזלזל יותר מן המחצה הרי בידו כל הדמים שלמים. והדבר אחד בין לפירוש הראשון בין לזה מיהו ראשון ברור. ויש מי ששואל ואומר למה אמרו רבותינו כך מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה, וכי מה שיש קרקעות שהן שוות אלף זוז ולא ימצא מהן כי אם חמש מאות [זוז] מה לנו בכך, והרי הוא עשיר שיש לו חמש מאות זוז ולמה נאכילנו מעשר עני עד מחצה, והיה לנו מן הדין להלוות לו [על קרקעותיו] עד שימצא למוכרם ויהיה הקרן קיים להקדש. ויש מי שמתרץ כי זה שאמרו מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה לא אמרו שלא יפרע הממון שלוקח בעת שימכור נכסיו, אלא ודאי זה שמאכילין אותו בדרך הלואה הוא ולכך הוצרך להתיר מאכילין אותו כלומר שזה [ש]אינו מוצא למכור הרי הוא כעני ויכול לאכול מעשר עני, מיהו יפרע הממון בעת שימכור. ויש מי שאומר שאלו הדברים בצדקה הוא ראוי לגזברין לעשות כך שילוו (ממנו) [לו] עד מחצה או יותר או פחות כפי מה שיראו הגזברים ויפרע בעת שימכור, אבל במעשר עני אין דינו [כך, שהרי] לעניים נתקדש והוא כהקדשים ומעשרות, ועד מחצה דוקא ולא יותר. ויש מי שאומר דבין מעשר עני ובין צדקה חד דינא אית להון להאי מילתא, ותנא במעשה (שני) [עני] והוא הדין לצדקה, והיינו טעמא דמאכילין אותו עד מחצה דכיון דיש לו, עשיר הוא ואין לנו להאכילו אלא בהלואה, ובהלואה עצמה לא נלוה אלא שיעור מה שנישום חצי נכסיו כי עד פלגא אורחיה למיזל, ולכך לא נלוה על נכסיו אלא עד חצי מה ששוין כדי שלא נפסיד ההקדש בזלזולו.
<h2>דף קו:</h2>
[ב"ב ח' ע"ב] ת"ר גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק וכו' עד אמר רב אשי אנא נמי אתנויי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי ומאי דבעינא עבידנא ביה. ונשאלו רבינו שרירא ורבינו האי גאונים ז"ל בהאי ענינא הא דאמור רבנן רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו, היכא דאיכא נדרים דנדרי אינשי ומשדרי להו מדוכתא אחרינא לעניי אותה העיר הם הכי [נמי] רשאין לשנותן לכל מה שירצו, מאחר שאותן ששיגרום נדרום לעניים, או לא. וכן הקדשות של עניים כגון חצרות או פונדקאות שהקדישום בעליהן להשכירם וליתן שכרן לעניים יש מן הדין לשנותן או לעכבן עד זמן אחר, או כל העולה בשכרן דבר חדש בחדש או שנה בשנה מחלקים אותו לאלתר בין מעט בין מרובה, ואם אומרים בני העיר נקח בהם לעניים חטים או שעורים ונצניעם שאם תהיה בצורת יהיה להם דבר מוכן, היש בדבריהם ממש, או דילמא כל העושה כן גוזל את העניים שבאותו הזמן, שפעמים שאותו עני מעשיר או נפטר בדוחק ואחרים נוטלים מנתו. והקדישו[ת] של עניים שחוששים להם שמא יאבדו, וכן דבר שבאותה העיר כגון רחבה ובית הכנסת דאין רוצין למוכרן כדי לשנותן להקדש אחר כמו ששנינו בפ' בני העיר [מגילה כ"ה ע"ב], אלא לחששא בעלמא הם חוששים שמא יקחום גוים ויכניסום בתוך שלהם ויאבדו, וכן ב"ה שיש בכפר או בעיר שהיו ישראל והלכו מאותו מקום או שגלו וחוששים לדבר זה, מותר למוכרה לישראלים הקרובים לאותו מקום, ואם מותר מה יעשו בדמיהם, ילמדנו אדונינו. והשיבו כך ראינו דכי תניא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה בדבר שהוא משלהם, אבל דבר ששלחו להם אחרים הרי הם כשלוחים ואסור לשנות על דעת המתנדבים, אלא ודאי אם לכבודם של בני העיר שלחו מן העיר האחרת ועל דעתם של אותם פרנסים שעושים בו כאשר רואים, וזה יעשו בו כאשר יראו. אי נמי אי איכא התם אדם חשוב וידיעא מילתא דאדעתיה אשתדר ולכבודו היה מה שנשתלח הא ודאי אית ליה למעבד ביה כי היכי דחזי, דאמרינן אמר אביי מריש הוה תלי מר תרי כיסי חד לעניי העיר וחד לעניי עולם כיון דשמעא להא דאמר שמואל לרב תחליפא בר אבדימי תלי חד ואתני, הוא נמי תלי חד ומתני. אמר רב אשי אנא לא מתלא תלינא ולא אתנויי מתנינא דאדעתא דידי קא אתו [וכל דבעינא עבידנא ביה]. ומה שהתנדבו [בני העיר לעצמן ומה שהוא בידיהם ממה שהתנדבו] אחרים כולן משותפין בהן, כגון מחצלות של ב"ה [לנרות או הנרות למחצלות] או כיוצא בהן רשאין לעשות, דאמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר וכו'. ואפילו כספים והוציאן לבנות ב"ה יש להן לשנותן, (והא) [כהא] דאמרי' [ב"ב ג' ע"ב] אמר ליה רבינא לרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי, א"ל דילמא מתרמיא מילתא דמצוה וכו', ואמרי' נמי [ערכין ו' ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, סבר ר' חייא בר אבא למימר ל"ש לדבר מצוה ול"ש לדבר הרשות, א"ל ר' אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר, ומסייע ליה נמי א"ר יוחנן גוי שהתנדב מנורה או נר לב"ה עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה, למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי, אלא לאו לדבר מצוה וטעמא דגוי הוא דפעי, אבל דישראל דלא פעי שפיר דמי. והוו יודעין דשנו עניים משאר מילי דצבורא, דצבורא לכבודן הוא, אבל עניים קנו מאי דמתהנפק להון דאמר רבא [ר"ה ו' ע"א] וצדקה מחייב עלה לאלתר מאי טעמא דהא קיימי עניים. ולענין הקדשות של עניים חצרות או פונדקאות שהקדישום בעליהן להשכירם וליתן שכרם לעניים ושאלתם על דבר זה אם יש מן הדין לבני העיר לשנותן או לעכבם עד זמן אחר ולשנותן לדבר אחר זולתי צדקה לעניים, ודאי אין להן, כי על דעת עניים הקדישום בעליהן ולא על דעת [דבר] אחר, ותנן [שקלים פ"ב מ"ה] מותר עניים לעניים שאפילו אם חלקו והותירו אין להם לשנות המותר וכ"ש את העקר, ובעסק בדק הבית כתיב [מ"ב י"ב] [אך] לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות מזרקות חצוצרות כל כלי זהב וכלי כסף וגו' דאלמא אין יכולין לשנותן, ואף אין יכולין לעכבן עד זמן אחר. וא"כ שאותו ההקדש לעניין שידועים מי הם, ואם יבואו אחרים אין להם כלום, וקיץ להו הכי כמו קנין במעשה דרב יוסף [ב"ק צ"ג ע"א] בההוא ארנקי של צדקה דאמרי' שני עניים דפום בדיתא דמיקץ קייץ להו, וראוי לחלקו להן מידי חדש בחדש ומידי שנה בשנה או אפילו יום ביום בדבר שהוא נלקח בכל יום שלא תאבד מנתו של זה. ואם של עניים סתם הוא שנתכוון להתחלק כאשר יראו הגזברים להוסיף ולפחות ולתת למי שיבא ולעשות ממנו קופה או תמחוי וכן כיוצא בזה, רשאין לעכב לפי מה שמראין להן מן השמים כי הוא טוב ויפה לעשות כי יוצאים בו ידי שמים. ואם יש שם אדם שרגילין לעשות [לפיהו] יעשו (לפיהו) ואל ישנו, כי לולא כן היכן היו קופה ותמחוי מצויין במקום שיש עניים, מפני שבאים לומר תנו לנו את כל הנמצא. והלא זה ששנינו [פאה פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון [מארבע סאין בסלע], ותנא [ב"ב ט' ע"א] אם היה עני מחזיר על הפתחים אין נזקקין לו, ועל קופה ותמחוי קאמרי רבנן [הכין], ומתרצינן שאין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת. והא רבנן דמתיבתא דמנהגא דילהון לפרנוסיהון באדר ובאלול ירחי דכלה אע"ג דאתיין להון נדרים ונדבות ואע"ג דאית להון שכר קרקעות משהו להון עד זמן פרנסותא משום דהכי מנהגא, ואע"ג דקיץ להו ויודעים הם, משום דהכי מנהגא דילהון דמעולם, ולא אתו למימר תנו לו לכל המגיע לכל אחד ואחד לכל חדש וחדש, אבל רבנן תנאי שיש [להון] נפקאתא ותמחוי תדיר הכין עבדין בהון כמנהגא זמנין דלית להון מדעם ומוסיפין להון, וזמנין דאית להון טובא, ואין מוסיפין להן על המנהג משום דאמרי' דעתא דמאן דמתנדב או דנדר על מנהגון ועל דעת רבואתא לדבורי לפום דמחוו להון מן שמיא, ואי אתו למימר זה המצוי חלקוהו כולו עכשיו עלינו שמא נמות או נעשיר אין שומעין להן, דאמרינן האי לנטורי מתיבתא ובי רבנן הוא דאתא, (והאי) [והכי] נטרתא דבי רבנן ובי מדרשא. ולענין מה דאמריתון [אם יאמרו בני העיר] נקנה להם חיטים ונאצור להן שאם תהיה בצורת יהא מצוי, אם אין משנין [את] מנהגותיהון מותר לעשות כן דקא עבדי רשוואתא ורגילין, אבל ודאי אם אין שם מנהג ודעת הנודר והנודב לחלק לעניים כאשר יזדמן, ואין שם אדם חשוב שעל דעת ניהוגו באו אותם נדרים ואותם נדבות אין אומרים נמנע את אלו כדי שנשתכר להן לשעה אחרת, דתניא [שקלים פ"ד מ"ג] ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים, אלא מחלקין לעניים המצויין כאשר אמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר, מ"ט דהא קיימי עניים. וכללו של דבר כדיני ממונות וקשה מדיני ממונות של הדיוטות וראוי להשמר, ומפני כך אמרו חכמים קופה מתחלקת בשלשה מפני שהוא כדיני ממונות. ולענין הקדשות [של עניים] שחוששים עליהם שלא יאבדו, מותר למכרן ומצוה למכרן ולשמור את העקר. וכללו של דבר כממון של יתומים עושים להם שאין מוכרין ברחוק [גיטין נ"ב ע"א] לגאול בקרוב ולא ברעה ולגאול ביפה דילמא לא משפו, אבל במקום חששא עיקר הדבר שמצוה למכור ומעשים בכל יום אנו עושים כך. ואף בב"ה שבאותה העיר או בעיר אחרת שהיו בה ישראל והלכו להם או שגלו משם, בחששא [בעלמא] לית ליה לזבוני כקרקע של יתומים ושל עניים, כי של יתומים ושל עניים דמים בעלמא הן מקודשין, אבל זו גופה של קרקע משום קדושה, דכתיב [יחזקאל י"א] ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם א"ר שמואל בר רב יצחק [מגילה כ"ט ע"א] אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמרי' נמי דרש רבא מאי דכתיב [תהלים צ'] ה' מעון אתה היית לנו לדור ודור אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמר רבא מריש הוה גריסנא בביתאי וכו'. ועל ב"ה שחרב תנן [שם כ"ח ע"א] והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין, ומפני כל כך אין מוכרין אותן בחשש אלא בודאי, אם אנו יודעים שהן ניטלות ונכנסות בתוך של גוים ואין אנו יכולין להציל יש לנו למוכרן כמו ששנינו במשנתינו [שם כ"ח ע"ב]. ולא דמיא האי מילתא למאי דאמור רבנן [שם כ"ו ע"א] א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן ל"ש אלא ב"ה דכפרים אבל דכרכים כיון דמעלמא קא אתו לה לאו דידהו [נינהו] ולא מצי מזבני לה, דההוא דקאמר רבה אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתא ביה שכרא שפיר דמי, וכיון שכל בני העיר דלרבים נינהו לא יכלין הני בני העיר לזבונה.
